מתני' אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום. אפי' מכזיב ולהלן שהוא מקום שהחזיקו עולי מצרים בלבד לפי שידועין הן שמארץ שהחזיקו עולי בבל הן באין שאין דוגמתן אלא שם:

והאורז. של הארץ שהוא ניכר לפי שהוא לבן ביותר:

והכמון של הארץ ג''כ ניכר הוא לפי שהוא ישר וגדול:

והאורז שבחוץ לארץ כל המשתמש ממנו פטור. ואפילו בארץ ישראל משום דמנכר טפי ולא אתי לאחלופי בשל ארץ ישראל ושאר כל אלו הנזכרים במתני' יש מהן שדוגמתן בח''ל והא דחשיב להו שמתעשרין דמאי בכל מקום הוא מאותן החשובין שבמינים הללו שאין מצויין אלא בא''י ואותן הן שבידוע שמא''י באו:

גמ' תמן תנינן. בסוף מסכת מעשרות שום בעל בכי וכו' פטורין מן המעשרות:

לפי שהמינין אלו הן מדבריות וחזקתן מן ההפקר:

המינין הללו. ותני עלה בתוספתא (דסוף מעשרות) ושם הגי' מהופכת וט''ס הוא וגי' דהכא נכונה היא:

ע''י שיש כיוצא בהן בא''י צרכו חכמים ליתן להם סימן. ע''ש מקומן שלא להחליף באותן המינים המצויין בארץ:

אבל האלצרין וכו'. מיני פירות הן וניכרין הן שמח''ל באו לפי שאין כיוצא בהן בא''י לא הוצרכו חכמים ליתן להם סימן:

הדא מתניתא חילופא. והנשנין במתני' כאן בהיפוך הן שחיוב המינין הללו שיהו מעשרין דמאי בכל מקום לפי שאין כמותן בח''ל וניכרין הן שמא''י באין וצרכו חכמים למנותן ולא הוצרכו ליתן להם סימן:

והא דבילה בבצרה. שכיחא ובצרה בארץ אדום היא כדכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה:

שחיקה היא. ואינה שלימה כשל א''י א''נ מראה כהה יש לה כהאי כיתנ' שחיקא:

והא תמרין באלכסנדריא של מצרים. ומשני דקיקין אינון ואינם עבין וגדולים כשל א''י:

בארי וחולתה. מקומות מחו''ל הן:

גידוד הוא. נפרץ ונפגם כעין חתיכות חתיכות:

אבתר הוא סימוק הוא. אבתר מל' אברא כלומר מראה עופרת יש לו או מראה אדום ואינו לבן כשל א''י:

והא כמון. שכיח בקיפרוס. והוא אי ציפרנ''ם:

עקום הוא ואינו ישר כשל א''י:

לא שנו אלא הלוקח מן העכו''ם אבל הלוקח מישראל ודאי. כצ''ל דהא אמתני' קאי וקתני דמתעשרין דמאי וא''כ מאי לא שנו וכו' דקאמר אלא דנראה דט''ס הוא. כלומר הא דתנינן אלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום ומשום שבידוע הוא שאלו מינין החשובין מא''י שהחזיקו בו עולי בבל הן כדפרישית במתניתין וקאמר ר' אלעזר דלא שנו אלא בלוקח מן העכו''ם דאיכא למימר שמא משלו הן ואיכא למיחש דשמא העכו''ם לקחן מישראל ומוכר לו והואיל וספיקא הויא לפיכך מעשרין דמאי אבל בלוקח מישראל מעשרן ודאי שהרי ידוע הוא שממקום החיוב הן באין. ר' יוחנן אמר דאין חילוק דמתני' סתמא קתני ובין שלוקח מישראל ובין שלוקח מן העכו''ם דמאי הוא דמעשרן וטעמא בלוקח מן העכו''ם דחיישי' שמא לקחן מישראל ולא עישרן הישראל וכן הלוקח מישראל אינו מעשרן אלא דמאי דהוי כדין כל הלוקח מע''ה דהרי בהכי קיימינן בדיני דמאי דספק הוא אם עישרן או לא והואיל דאין ע''ה נאמן על המעשרות צריך הלוקח ממנו לעשר דמאי:

ר''א סבר מימר רוב א''י נתונה ביד עכו''ם. כלומר דהש''ס מפרש טעמיה דר' אלעזר דמוקי להמתני' דבלוקח מן העכו''ם מיירי משום דאיהו סבר דרוב א''י בידיהם הוא וסתם הלוקח מן העכו''ם שהן רב היושבים בה הוא לוקח והלכך מוקי להמתני' דבהכי איירי ומדייק הא בלוקח מהישראל מעשרן ודאי וכדאמרן אבל ר' יוחנן סבר דרוב א''י היא נתונה ביד ישראל ומסתמא משל ישראל הן וקתני דאינו מעשרן אלא דמאי והיינו נמי טעמיה דר' יוחנן בלוקח מן העכו''ם דג''כ צריך לעשר דמאי משום דכיון דאיכא רוב ישראל חיישינן שמא לקח העכו''ם מהישראל ומוכרן לו כדפרישית. ואפי' יסביר ר''א וכו'. כלומר ומאי דוחקא דמוקמית לה דפליגי בהא דאפי' תימא דר''א נמי סבר לה כר' יוחנן דרובה של א''י נתונה ביד ישראל מיתרצא שפיר מילתיה משום דר''א חייש למיעוט והלכך מוקי להמתני' בלוקח מן העכו''ם וטעמא דמעשרן דמאי משום דאיכא למתלי שמא משל עכו''ם הן ואף דמיעוט הן אזלינן נמי בתר מיעוטא:

כהדא בורכיא. שם מקום שהיתה מסתפקת יום אחד מדבר האסור שמכרו בה שהיה מסתפקין ומשתמשין מזה ואמרו חכמים נעשה אותו היום הוכיח לכל הימים וחיישינן לדבר האסור בכל הימים אלמא דמשום יום אחד בלבד אמרו כן וה''נ דאף דהעכו''ם מיעוטא הן בא''י אזלינן בתר מיעוטא:

ר' יוסי בעי. עלה דלאו מילתא היא והדא דבורכיא גופה איכא למיקשי עלה דאי חיישינן להכי א''כ מעתה ניחוש נמי בגר שבא להתגייר שמא מעמון ומואב הוא ונימא דאין מקבלין אותו ונעשה אותו הגר דספק הוא הוכיח לכל הגרים בתמיה והשתא לא יקבלו לשום גר מהאי חששא:

אלא כיני הא וכו'. כלומר אלא מחוורתא כדאמרינן מעיקרא:

ועוד מן הדא ראיה דאיכא למ''ד דאין הדבר ברור אם רוב א''י ביד ישראל היא או לא:

לר' אלכסנדרא דצדוקא. ממקום צדוקא ושאל לו אילין ניקלוויסא דהכא. והוא שם עשב חשוב כדתנן בפ''ק דע''ז החצב והנקליבס:

מה אתון משערין בהון. מה אתם אומרים בהם אם תלינן דרוב מן העכו''ם הן באין שהן הרוב היושבין בארץ ישראל או רובן מישראל שישראל הן הרוב והשיב לו שאין אנו יכולין לשער בהן דמספקא לן מי הן הרוב היושבים בא''י אלמא דלאו כ''ע מודים דרוב א''י נתונה ביד ישראל משום דאין אנו יכולין לשער עכשיו הגבול של א''י ולידע מה רוב היושבים בה וא''כ מוקמינן טפי להא דר''א דאיהו ס''ל נמי שאין רוב א''י נתונה ביד ישראל ומהאי טעמא דאין אנו יכולין לשער בהון. וכל זה פירשתי לפי ההגה שהגהתי לעיל אבל נראה שצריך להגיה ביותר בדברי ר''א וכצ''ל ל''ש אלא הלוקח מישראל אבל הלוקח מן העכו''ם ודאי. דר''א מוקי להמתני' דאמרו דמעשרן דמאי בלוקח מישראל דוקא ומשום דאינו נאמן על המעשרות לפיכך הוא דמאי אבל בלוקח מן העכו''ם צריך לעשר ודאי משום דאין קנין לעכו''ם בא''י להפקיע ממעשרות והרי העכו''ם לא עישרן לפיכך הלוקח ממנו מעשרן ודאי ולא תלינן שמא העכו''ם מישראל הוא דלקחן להפירו' ושמא עישרן הישראל ולא יעשר אלא דמאי דר''א ס''ל דרוב א''י נתונה ביד עכו''ם והלכך אזלינן בתר רובא ואמרינן דהעכו''ם הזה מעכו''ם אחר הוא דלקחן ולפיכך מעשרן ודאי. ור' יוחנן קאמר דאין חילוק משום דאיהו ס''ל דרוב א''י נתונה בידי ישראל והלכך אף בלוקח מן העכו''ם תלינן דמן ישראל הוא דלקחן דאזלינן בתר רובא ואינו מעשרן אלא דמאי. וקאמר הש''ס דאפי' יסבור ר''א כר' יוחנן בזה דרוב א''י בידי ישראל היא שפיר נמי מיתרצא מילתי' משום דר''א חייש למיעוטא ושמא אותו העכו''ם מעכו''ם אחר הוא דלקחן והלכך צריך לעשר ודאי. ומייתי ראיה כהדא בורכיא שהיתה מסתפקת מן האיסור יום א' ועשו אותו היום הוכיח לכל הימים וגזרו עליהן וה''נ לר''א בלוקח מן העכו''ם דחיישינן למיעוטא דהעכו''ם שבא''י והקשה ר' יוסי על זה דמעתה לא נקבל גרים כלל דגר אחד שיש בו ספק שמא מעמון ומואב יעשה הוא הוכיח לכל הגרים אלא ודאי הא לאו מילתא היא ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא דבהא פליגי דר''א סבר דרוב א''י בידי עכו''ם היא ור' יוחנן סבר דרובה בידי ישראל היא ולכ''ע אזלינן בתר רובא וכדאמרן. ומייתי השתא ראיה מן הדא דר' זעירא דשלח לשאול על הנקליבס מה הם אומרים בזה אם היא רובה מן העכו''ם או רובה מן ישראל והשיבו לו שאינן יכולין לשער בהם אלמא דלכ''ע בתר רובא הוא דאזלינן אלא שהם לא יכולין לשער והשתא מוקמינן נמי להך דר''א ור''י דתרווייהו ס''ל דבתר רובא אזלינן ובזה מתפרשת הסוגיא יותר נוחה וכפשטה ושייכא שפיר הא דבתרה דמתניתא מסייעא וכו' תניא כותיה דר''א ותניא כותיה דר' יוחנן כדמפרש ואזיל:

התגר בכ''מ דמאי. הכי תנינן בתוספתא (פ''ג) הלוקח מן התגר ואמר זה מתוקן וזה אינו מתוקן אף על המתוקן אינו נאמן את שדרכו לימכר דמאי נאמן וה''נ הברייתא שמביא הש''ס מתפרשת מעין התוספתא דתגר העכו''ם בכל מקום שהוא מוכר פירותיו דמאי:

אימתי בזמן שרוב מכנסו ישראל. שהרוב שהוא מכניס לביתו למכור מישראל הוא שלקחן אבל אם היה הרוב שלוקח התגר הזה מן העכו''ם פירותיו ודאי ואינו נאמן לומר זה לקחתי מישראל ומתוקן הוא והיינו נמי דתנינן בתוספתא את שדרכו לימכר דמאי. שרוב מה שמכניס הוא לימכר מישראל הן נאמן לענין שא''צ לעשר פירותיו ודאי אלא דמאי והכי איתא נמי בתוספתא פ''ד כדמייתי הש''ס והאי ברייתא מסייעא לר''א דאם רוב מן העכו''ם מעשרן ודאי מתניתא מסייעא לר' יוחנן והאי ברייתא דתני ר' נחמיה כוותיה דרבי יוחנן היא:

אחד עכו''ם וא' ישראל וא' כותי ואחד עם הארץ. אם הוא פעמים שלוקח מן העכו''ם ופעמים שהוא לוקח מישראל הלקוח ממנו הוא דמאי וכדמסיק: